בחודש האחרון כל מי שעוסק בשוק התעסוקה החדש מנסה להסביר את ההתפטרות הגדולה של
עובדים בארה"ב. בחודש האחרון התפטרו בארה״ב קרוב ל-%5 משוק העבודה. מדובר ב 5.4
מיליון אמריקאים. זהו שיא של כל הזמנים ולא מדובר בטרנד אלה במגמה.
ישראל אינה חומקת מהמגמה זו. לפי נתונים של משרד התעסוקה מפברואר 2022 ,יש כיום בשוק
144 אלף משרות פנויה וכ 148 אלף דורשי עבודה – ומשום מה ההיצע והביקוש לא נפגשים.
תאיר איפרגן שמונתה בשבועות האחרונים למנהלת זרוע העבודה במשרד הכלכלה, אמרה בראיון
לגלובס ש "שוק העבודה על ספידים, קורה פה משהו שהוא בגדר חידה עולמית."
זאת ועוד לדבריה, "עובדים עושים חישוב מחדש של מסלול הקריירה שלהם, השיקולים שלהם
השתנו, וזה הפך את השוק לגמרי". אז אני מסכימה עם תאיר שהשיקולים של העובדים השתנו,
אבל אני לא חושבת שמדובר בחידה עולמית.
יועצים מתחום שוק העבודה החדש, מנסים למצוא דרך לסייע לארגונים להבין, 'מה העובדים
רוצים?, שיחות רבות מתקיימות מסביב לנושא של איזון בין הבית והחיים הפרטיים לעבודה,
עניין מורכב כשלעצמו כאשר כולם מתקשרים באמצעות טלפונים חכמים ומחוברים 24 שעות
ביממה. ועוד יותר משמח, ישנו ניסיון לרתום ארגונים חדשניים להצטרך לפיילוט מעניין במיוחד
ולהוריד את שבוע העבודה ל 4 ימים בשבוע. את הפיילוט מובילה במרץ, הכוהנת הגדולה בתחום
האיזון בין עבודה לחיים פרטיים, מלי אלקובי מ'דנמיקס'. יוזמה מבורכת במיוחד אלא שבעיני זה
עלול להיות מעט מידי ומאוחר מידי. הלוך הרוח של עובדים השתנה וזה לא במקרה.
הקורונה שיבשה לכולנו את עקרונות היסוד של משרד ובית ושיחות רבות מתכנסות גם סביב
המעבר לעבודה במודל היברידי ועל הדרישה של עובדים לגמישות בתעסוקה. מאס ופאליאס ניסו
להבין מהו הערך הכלכלי של גמישות בעבודה מרחוק ושל ודאות בעבודה. בשנת 2017 ביצעו
השניים ניסוי שדה בארה"ב בו בדקו בחירות עובדים בין עבודות שהועסקו בתנאי העסקה
שונים. הממצא העיקרי והמפתיע ביותר במחקר היה שעובדים מעדיפים אפשרות עבודה מהבית
ומוכנים "לשלם" %8 במונחי שכר בתמורה לאפשרות של עבודה מהבית. זאת ועוד, עובדים
מוכנים "לשלם" כמעט %20 מהשכר בכדי להימנע מעבודה בה הלו"ז משתנה בהתרעה קצרה מצד
המעסיק. את הנתון השני חשוב לזכור בעיקר נוכח משבר הקורונה שבעקבותיו המונים פוטרו או
יצאו לחל"ת – עניין שפגע ככל הנראה בתפיסות הסיכון של עובדים שכירים. כשמוציאים עובדים
לחל"ת כל כוח העבודה נפגע, נ וצרת תחושה של אי ודאות גם אצל מי שנשארים לעבוד וזו פוגעת
במוטיבציה לעבודה.
השפעות הקורונה על שוק העבודה ממשיכות להאיץ את שוק העבודה שגם ככה נמצא על 'ספידים'
בעקבות מגמות של אוטומציה וגלובליזציה: לפני הקורונה, אנשים חששו להתפטר אבל אז,
כאשר קיבלו 'דחיפה קלה' ממעסיקים שהוציאו אותם לחל"ת ו/או פיטרו אותם (לעיתים גם
כשלא היה צורך בכך), השתנה החוזה הפסיכולוגי בין עובדים ובין מעסיקים. כלומר, תפיסת
הסיכון של עובדים השתנתה כשהבינו שהארגון אינו המשפחה שלהם ושהם עלולים למצוא את
עצמם לא רלוונטיים או חיוניים, בעקבות אירוע שלא קשור אליהם (הלו, קורונה), העובדים
השתנו! אז מה הפלא, שאף אחד כבר לא ממהר לחזור לשוק העבודה הישן?
תרומה משמעותית של כהנמן וטברסקי לדיון בהלוך הרוח של עובדים אחרי משבר הקורונה היא
"תורת הערך", העוסקת באופן שבו אנשים מעריכים את הגורמים המשפיעים על התועלת
המופקת מבחירותיהם. לפי שיטה זו, הערכת התועלת היא סובייקטיבית ומושפעת מגורמים
אחדים הקשורים למידת הוודאות של התוצאות ולאופן שבו הן נתפסות – כרווחים או כהפסדים,
(Kahneman and Tversky, 1981).
אחת ההשפעות שתורת הערך עסקה בהן היא "שנאת ההפסד", הנובעת מהשוני הבסיסי שבין
תפיסה של רווחים לעומת תפיסה של הפסדים. לפי תורת הערך, אנשים מייחסים להפסדים
משמעות רבה יותר משהם מייחסים לרווחים, ולכן הבחירות שהפרט עושה יהיו שונות כאשר הוא
עומד לפני מה שנתפס בעיניו כרווח או כהפסד בגודל שווה. אם תחשבו על זה, לפני הקורונה
להתפטר ולמצוא מקום עבודה חדש היה מהלך מפחיד אלא שאז רבים יצאו לחל"ת או פוטרו.
יתכן שאנשים גילו שהם נהנים מהזמן הפנוי שלהם, נהנים מהילדים ובני הזוג שלהם, שהם
יכולים להפחית צריכה ולעבוד פחות, או לעבוד באחוז משרה כלשהו בתחום העניין שלהם
כפרילנסרים – לעבוד מאיפה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ו…כמה שהם רוצים.
העניין המדאיג ביותר שעלה בראיון עם תאיר היא שאנשים שואלים את עצמם: "האם אני רוצה
לעבוד"? מכיוון שברור שהעובדים לא הצליחו להמציא את "האלכימיה של הכסף", היינו, מעמד
הביניים חייב לעבוד בכדי להתפרנס – האתגר הגדול הוא בניסיון להבין, איך אנשים יכולים
להרשות לעצמם לא לעבוד? ו/או איך הם חושבים על עבודה במאה ה 21?
בשביל להבין את זה, צריך להסביר את הקשר בין עבודה לפרנסה במאה ה 21 .עניין שמשפיע על
הלוך רוח של עובדים מכל הגילאים. זאת הסיבה שאני מבקשת להציע לדבר על ההתפטרות
הגדולה כשם קוד לתופעה רחבה הרבה יותר שמתרחשת בעקבות מגמות של אוטומציה: הקשר
בין עבודה לפרנסה במאה ה21 הולך ופוחת. ברנשטיין וראמן (2015), הראו שעם הקדמה
הטכנולוגית הקשר החיובי והחזק שהיה קיים בין עבודה לפרנסה הולך ונחלש. "הניתוק הגדול"
הוא מונח שכלכלנים משתמשים בו כדי לתאר את הירידה בקשר הכלכלי בין התפוקה, שכר,
משרות וצמיחת התוצר. ארבעת הגורמים הללו נהגו לנוע יחד באופן סביר. אך כפי שמראה
המחקר, החל משנת 1980 מתחיל הגידול בפריון ל"התנתק" מצמיחת העבודה. בעוד שפריון
העבודה היעילות של העובדים עולה בהתמדה והתפוקות עולות בהתאמה כמו גם הרווחים של
חברות – השכר על העבודה לא עולה בהתאם.
דוח של ארגון המדינות המתועשות (2018), מצא כי ישראל נמצאת בראש הרשימה של שיעור
העובדים שמרווחים שכר עבודה נמוך. שכר נמוך מוגדר פחות משני שליש מהשכר החציוני .
ונשאלת השאלה החשובה, איפה הכסף?
בשבועות האחרונים עלה בסלקום וב YES סרט הדוקו "קפיטל במאה ה 21" שמבוסס על ספרו
החשוב של תומא פיקטי, אחד הכלכלנים החשובים כיום בעולם. מדובר בעיבוד קולנועי מרתק
לספר פורץ דרך ורב השפעה מתחום הכלכלה. מסע פוקח עיניים על עושר וכוח, ששומט את
הקרקע מתחת להנחה המקובלת שלפיה עבודה במאה ה 21 מביאה לצבירת הון ול ניידות כלכלית
וחברתית.
נכון יהיה לומר שכלכלה הוא תחום מורכב ושככל הנראה רוב האנשים אינם מכירים את
המחקרים פורצי הדרך של פיקטי, ברניולפסון ומק 'אפי אבל הם מרגישים כלכלה בגוף. תפיסת
הסיכון שלהם השתנתה אחרי משבר הקורונה והם מבינים שאם הקשר בין עבודה לפרנסה הולך
ונשחק )הלו, יוקר המחיה, נדל"ן למגורים(. זאת הסיבה שרבים מחליפים בשנה האחרונה את
המילה עבודה, )לא לומר קריירה שזה באמת מושג שעבר זמנו( בתעסוקה –היינו, עיסוק במשהו
שניתן ליהנות ממנו בו ולהתפרנס, בלי פוליטיקות ארגוניות, בלי אקלים ארגוני רעיל, בלי מנהלים
מתעמרים ובלי פקקים.
האם יתכן שה עובדים של אחרי משבר הקורונה, החליטו ליצור את הערך הכלכלי שלהם מסביב
לתחום העניין שלהם ולקבוע את ערכי המותג שלהם בעצמם ולהתפרנס מתחום עיסוק שיש בו
חדוות יצירה?
רוצים ליצור את הערך הכלכלי שלכם, פרטים נוספים על קורס 'יוצרים קריירה', בקישור.
