בשבועות האחרונים עסקנו בהרחבה בנושא ההתפטרות הגדולה. אז הנה פוסט פרובוקטיבי אך מעניין שעלה בערוץ של פרופסור רוברט רייך שכיהן בממשל של נשיאי ארה"ב ביניהם פורד, קרטר וקלינטון ושימש כמזכיר העבודה של ארה"ב בין השנים 1993 עד 1997. בדיבייט הדמיוני שנפתח בפרשנות של קים קארדשין לשוק התעסוקה החדש היא טוענת "שאף אחד לא מעוניין לעבוד כיום", אחותה שעומדת מאחוריה מהנהנת בהסכמה כאילו היתה חוקרת עצמאית של שוק התעסוקה החדש וקים נותנת טיפ לנשים עובדות ומציעה: "פשוט שבי על התחת ותעבדי!" "נראה שאף אחד לא רוצה לעבוד היום ואת חייבת להקיף את עצמך האנשים שרוצים לעבוד! – זה כזה פשוט", היא קובעת.
ואז מופיע פרופסור רייך וטוען זה בולשיט!! הביטוי האמריקאי "למשוך את עצמך ברצועות המגפיים שלך" הוא זבל, הוא מסביר: מקורו של המיתוס הוא בסיפור אגדה אמריקאי מהמאה ה-18(עד עוד היו קאובויז ומגפי בוקרים), והוא נועד במקור כמטאפורה במטרה להנציח את המיתוס שהצלחה של אדם תלויה רק במוטיבציה שלו. החלום האמריקאי שמבטיח שכל אחד יכול להצליח אם יעבוד מספיק קשה באמצעות מוטיבציה הוא קשקוש מוחלט. וטוען שהאמת היא: שבאמריקה של היום (הלו המאה ה 21), סיכויי החיים של אדם תלויים במידה רבה בנקודת ההתחלה שלו. או שלה, הו אז המצב עוד יותר מאתגר: איפה גדלת וכמה ההורים שלך הרוויחו תלויה בנקודת המוצא שלך, בגזע, במגדר ובכתובת המגורים שלך.
למי שנולד בעוני יש פחות סיכוי להגיע להישגים כלכליים. טוב, מה חדש בוודאי תשאלו? זה לא תמיד היה ככה. ודאי שכן ובכל זאת במאה ה 20, שהקשר בין עבודה לפרנסה היה טוב – לאנשים עם מוטיבציה גבוהה היה סיכוי לא רע להתקדם ולהצליח מבחינה כלכלית. אלא שלמאה ה 21 חוקים משלה (אוטומציה וגלובליזציה, זוכרים?).
בעוד ש-90% מהילדים שנולדו ב-1940 גדלו להרוויח יותר מהוריהם, היום רק מחצית מכל המבוגרים האמריקאים מרוויחים יותר מהוריהם. וילדים שנולדו ל-10 האחוזים ההורים העשירים ביותר נמצאים בדרך כלל במסלול להגיע לשלושה או לפחות פי שניים יותר הכנסה כמבוגרים מאשר הילדים של 10 האחוזים התחתונים. ולכן המושג האמריקאי עצמו הוא זבל ובוודאי קדושת ההצלחות של האינדיבידואל העצמי: זה שמצליח כנגד כל הסיכויים. (ע"ע קניה ווסט, ג'ניפר לופז, מייקל ג'ורדן ואחרים – מופלאים ככל שיהיו – הם יוצאי הדופן ואנחנו למדנו להעריץ אותם אז מה הפלא שהילדות שלנו רוצות להיות נועה קירל או לפחות אלה לי והבנים מרגי?).
המשפחה שאתה נולד אליה כמו גם רשת הביטחון הסוציאלי וקרש הקפיצה החברתי שמתאפשר לאדם באמצעות משפחה חזקה כלכלית ומקושרת לאחרים שהם דומים – מאפשרות לאנשים גישה לתפקידים גדולים בחיים. מדינות שמבינות את זה משקיעות בחינוך, ברווחה ומעלות מיסים לעשירים. כך לדוגמא, לילדים שנולדו עניים בקנדה, דנמרק או בריטניה – שבה אי השוויון פחות גדול ומספקות רשתות ביטחון חברתיות חזקות באמצעות השקעות ציבוריות – יש סיכוי גדול יותר להצלחה כלכלית מילדים שנולדו עניים בארה"ב. אנשים במדינות אלה מואשמים פחות בכישלונותיהם האישיים וזוכים בפחות קרדיט על הצלחות אישיות.
אז למה אמריקה עדיין מנציחה את הכשל של האינדיבידואל העצמי?
כי בעלי הכוח רוצים שנאמין בזה. אם כולם חושבים שהם לבד, לבעלי העוצמה קל יותר לפרק איגודים, לפרום רשתות ביטחון ולהפחית מיסים לעשירים.
אז כשאנחנו לא דורשים רפורמות הכרחיות כמו חופשות משפחתיות, רפואה ציבורית, חינוך לגיל הרך ומדיניות שמוציאה כל משפחה מעוני – אנחנו יורים למעמד הביניים, המעמד העובד ברגליים. ועד שנפתח מודעות ונדע מה לדרוש מבכירי הממשל והמשק – בואו לפחות נפסיק להנציח את המיתוס הזה של האינדיבידואל העצמי. ובואו נתחיל לבנות מחדש את החלום האמריקאי (בוודאי את הישראלי), על ידי יצירת הזדמנויות לכולם, לא רק לאלה שכבר עשירים, מיוחסים ומקושרים היטב.
מה אתה חושבים? האם החלום האמריקאי הולך ומתפוגג? והאם בישראל המצב שונה? ספרו לי באימייל חוזר.
ואגב ההתפטרות הגדולה בישראל. בכדי שנוכל לנסות להבין 'מאיפה הכסף לחיים ללא עבודה?', אני מזמינה אתכם להיכנס לקישור ולנסות לענות על מספר שאלות. אולי בעזרתכם נוכל להתחיל להבין, כיצד אנשים חושבים היום על עבודה, על כסף, על חיסכון ועל המצב הכלכלי הנתפס בשוק העבודה החדש.
להשתתפות במחקר לחצו כאן
אתם נמצאים בתקופה של מעבר קריירה? נמאס לכם לחכות למשרה המתאימה?
רוצים ללמוד כיצד ליצור את הערך הכלכלי שלכם מסביב לתחום העניין שלכם וללמוד כיצד לקבוע את ערכי המותג שלכם בעצמכם?
הסדנה הזו היא בדיוק בשבילכם.
פרטים נוספים על קורס 'יוצרים קריירה', בקישור.
